היום הזה קשה לי ומשנה לשנה יותר ויותר ...
משפחתו של אבי נספתה כולה בשואה הוא נשאר הניצול
היחידי מכל משפחתו.
אבא גויס לצבא האדום והמחיר ששילם זה אובדן ידו השמאלית,
מה שלא מנע ממנו לעשות הכל ואפילו לחתל אותי.
העוגות שאבי אפה היו העוגות היפות והטעימות ביותר שאכלתי.
לצערי לא זכיתי להרבה אבא, אבי נפטר בגיל צעיר 52 כשהייתי בת 11
אבא היה בן אדם טוב לב עם נשמה גדולה,
איש יפה שחום עור ותכול עיניים מלאך בלי כנפיים.
כנראה שאלוהים חשב כמוני ולקח אותו לעצמו...
כל כך הרבה דברים רציתי לשאול אבא, רציתי לדעת אבל אתה
כבר לא פה.

אימי ומשפחתה היו במנוסה ... רוב משפחתה הצליחו לשרוד מלבד
אחיה הצעיר שהחליט שהוא נשאר ולא בורח ואחותה התינוקת
שלא שרדה את המנוסה ... אביה נפטר מצער.
עבור אמא יום זה היה כואב מאד במיוחד שאבא כבר לא היה לצידה.
אמא ורוז'ה השכנה הפולנייה שלנו שהייתה בשבילי דודה ישבו כל
ערב יום השואה אחרי הדלקת 6 נרות הנשמה דיברו סיפרו ובכו ואני
ילדה קטנה של אמא יושבת מקשיבה לסיפורים המצמררים ובוכה איתן.
אחרי כל מה שעברת היית אישה שמחה תמיד אהבת לצחוק
אפילו שבפנים הלב תמיד בכה.

הורי היו זוג מיוחד... הם נישאו יום אחד אחרי שנפגשו,
אהבה שקטה וחזקה בבית קטן עם שלוש ילדות וסבתא אחת.
סבתא אחת שכל כך אהבה את חתנה ששנה אחרי מותו מצער
רב הצטרפה אליו...

בשבילי יום השואה הוא גם יום השואה האישי שלי כי יותר מכל
הוא מזכיר לי את האובדן הפרטי שלי, את העובדה שאני בעצם
יתומה ולהיות יתום בכל גיל זה כואב זה פצע שאינו מגליד לעולם.

אני כל הזמן חושבת על היום שהילדים שלי שלא זכיתם לצערי הרב
להכיר בר וסער הנכדים שלכם יצטרכו להכין עבודת שורשים ואין לי
את מי לשאול אני פחות יודעת מאשר יודעת כאילו אין לי שורשים

זוכרת ולא אשכח לעולם.

לאמא סוניה
לאבא יאשה (יעקב)

וזה אבא אני לא שוכחת